אבא כותב על אורית

אורית בתנו האהובה, נולדה בחורף: בדצמבר 1970, בבית החולים הישן בצפת. הלידה הייתה קלה ומהירה והשמחה גדולה. את שמה, אורית, נתנה לה סבתא שרה, כי היא נולדה בנר רביעי של חנוכה. היא הייתה תינוקת קצת בעייתית. בגיל 6 שבועות קיבלה שעלת קשה, שנמשכה כמה שבועות. הייתה גם תקופה שלא רצתה לאכול והייתה רזה וחלשה, עד שהסתבר שחסר לה ברזל. כעבור זמן הבריאה והפכה לתינוקת שמנמנה וחמודה.

תקופת הגנון עם המטפלת חוה ואח"כ הגן עם ילדים מציקים ומרביצים והלינה המשותפת שהשאירה צלקת עמוקה בנפשה, צלקת שלא הגלידה מעולם. עברה לכיתה א' למרות שכנראה לא הייתה בשלה מבחינה מנטלית. בכל אופן למדה יפה והייתה מאושרת. אזכור איך בכיתה א' או ב' אהבת לרכוב על סוסים. הייתי הולך איתך לאורווה מכין את הסוסה הלבנה שהייתה טובה לילדים והיית רוכבת להנאתך, ואיך דרשת מאיתנו שנקנה לך סוס ליום ההולדת. ופעם בהיותך בת 4 דרשת בקול של ילד עקשן שאבנה לך גיטרה. לבסוף עשיתי גיטרה מקרטון וזה שימח אותך מאד. ואיך לימדתי אותך לנגן בפסנתר. הייתי  שר לך את המנגינה ואת חזרת עליה בפסנתר.

והמוסיקה שהייתה בנפשך ובנשמתך. לימוד הנגינה בכינור עם המורה יורם, שנקשרת אליו מאד. ופעם התיישבת בטעות על קשת הכינור והיא נשברה, היה בכי גדול, נאלצתי לעשות תיקון אומנותי כדי להרגיעך. הנגינה בפסנתר, האימונים בחדר מוסיקה ועד הפסנתר בחדר אוכל. בעיקר אהבת לנגן מנגינות שחיברת בעצמך. הלימודים בכפר בלום ואיך היה נעים לבוא לשיחות הורים, כשכל מורה היה מתחיל את השיחה עליך בחיוך גדול ומספר כמה את נהדרת.

הגיע גיל ההתבגרות עם כל הבגדים החתוכים והצבעוניים, התכשיטים העגילים, הסיגריות וכך שאר השטויות. עניין החברים והחברויות, מלכות הכיתה, אהבות הראשונות וכל שאר הדברים שמהם מורכבת מסכת החיים של גיל ההתבגרות, ואני יודע שלא היו לך חיים קלים.

סיום הלימודים תעודת בגרות טובה וזהו. הגיוס לצבא, טירונות נח"ל חורפית וקשה שעמדת בה בכבוד. גרעין אומנויות במצפה רמון – שהיה די בזבוז זמן, אבל נחמד מבחינה חברתית. בהמשך הפרישה מהגרעין (בעקבות רבים אחרים), שירות בפיקוד הנח"ל שם קראת הרבה ספרים לטובת עם ישראל. לבסוף הגיע יום השחרור המיוחל.

יצאת ללימודים בביה"ס "רימון" למוסיקה קלה. כאבי פרקים בידיים העדינות שלך מנעו ממך לנגן או לעבוד ובהמשך נאלצת לעבור ללמוד באוניברסיטת ת"א באקדמיה למוסיקה ומסתבר שלא נהנית שם במיוחד ואפילו סבלת. השיבה הביתה לאחר סיום 4 שנות לימודים, עבודה בגן ילדים ואחר כך בהוראת מוסיקה בביה"ס "עמק החולה" ובמסגרות נוספות באזור. אני זוכר את החתול המסכן שגידלת ושהיה מאד חולה בכל מני מחלות, הוצאת המון כסף על הטיפולים בו ולבסוף נאלצת להרדימו מחוסר ברירה, ואני זוכר עד כמה היה קשה לך להיפרד ממנו, הלב הרחום שלך לא יכול היה לעזוב אותו עד סופו.

עזבת את הקיבוץ כדי שתוכלי להגשים את עצמך, את החלום שלך להיות זמרת, לכתוב לעצמך את שיריך ואפילו להוציא דיסק. זה דבר לא קל במיוחד למי שאין לו משאבים כספיים, רצינו לעזור לך ולא רצית עזרה, אמרת שתסתדרי בעצמך, ובאמת לבסוף הצלחת בעזרתו של חברך אילן .

והשנה האחרונה, השנה האיומה הזאת, שבה כל יום נפלה עלייך בשורה קשה אחת אחרי השניה, שהצטרפו לכדי תמונת מחלה סופנית ומחרידה. השנה שבה נלחמת על חייך בגבורה ובאומץ ולא איבדת אף לרגע את האופטימיות ואת הרצון לחיות. וכך איבדת את חייך פרח יקר שלנו, ילדה יפה, תמירה, עליזה, ברוכת כשרונות ויצירתית.